לא כצ עקתה – בין מציאות לנרטיב
מאת: קובי ביטון, מנכ"ל לשכת המסחר ישראל–יוון
אוגוסט 202

החודשים האחרונים הביאו לעלייה ברעש הציבורי ביוון סביב יחסי ישראל–פלסטינים, וכתוצאה מכך גם ביחס לישראל.
תמונות, סרטונים ודיווחים יצרו נרטיב של התנגדות ציבורית רחבה לקשרים בין המדינות. בפועל, המציאות שונה בתכלית
– מדובר בעיקר בקבוצות קטנות אך קולניות, הפועלות ממניעים אידיאולוגיים או פוליטיים. יחסי ישראל–יוון נבנים לאורך
עשרות שנים על בסיס של שותפות אסטרטגית, תרבותית וכלכלית – וחובתנו לשמרם.
אך המציאות מורכבת בהרבה – ולא כצעקתה.
להבין את נקודת המבט היוונית
כדי להבין את המתרחש, צריך להיכנס לנעלי האזרח היווני. עבור רובם, הסוגיה הישראלית–פלסטינית אינה נמדדת בכלים
אידיאולוגיים טהורים, אלא דרך עדשה היסטורית מקומית: מאבקים פנימיים, זיכרונות של חלוקות פוליטיות, פצעים
חברתיים שעדיין לא הגלידו, ותחושה מתמשכת של התמוד דות עם חוסר יציבות אזורית. היווני הממוצע יודע להבחין בין
יחסי מסחר, תרבות ותיירות – לבין המאבקים המדיניים. מבחינתו, הידוק הקשרים עם ישראל הוא מהלך ארוך טווח
שנבנה במשך עשרות שנים על בסיס של אמון, כבוד הדדי ואינטרס משותף. חשוב הוא לצייר תמונה ככל שקרובה היא
למציאות, המביאה לידי ביטוי גם את הטעויות שנעשו בין אם על ידי קובעי מדיניות ומקבלי החלטות ובין אם הדרג המבצע
וגם זה שנקלע לסיטואציה ובעל כורחו.
לכן, גם אם איננו תמיד מסכימים על פרטי המדיניות, רוב היוונים אינם מונעים משנאה עיוורת. הם מבקשים להבין, לעיתים
גם לבקר – אך אינם ממהרים להפוך את ישראל ל"אויבת".
מי עומד מאחורי הקולות והמעשים הרועשים?
חשוב להבדיל בין הציבור הרחב לבין קבוצות קטנות, אך קולניות מאוד: פעילי BDS, חוגים אנרכיסטיים, המפלגה
הקומוניסטית היוונית )KKE), חלק מאיגודי העובדים, אנשי אקדמיה ומהגרים – חוקיים ולא חוקיים – שמצאו בהפגנות כר
פורה להבעת מצוקות אחרות. חלקם פועלים ממניעים אידיאולוגיים, אחרים נהנים ממימון ישיר או עקיף, אך כולם משתפים
פעולה בניסיון לכרסם בלגיטימציה של ישראל ולהחליש את ממשלת יוון הקיימת.
הנרטיב הציבורי – הושפע מהעדר קמפיין הסברתי אפקטיבי ומהצפה בתכנים ויזואליים מניפולטיביים. בעוד תחילת
המלחמה סימנה "אור ירוק" לישראל, כיום אנו קרובים ל"אור אדום".
האנטישמיות – ניכרת בחלק מהמחאות, תוך ערבוב מכוון בין ישראליות, יהדות וציונות.
במילים אחרות, מה שמוצג כ"קול העם" אינו אלא קולות מיעוט. אך בשל הנראות הרבה – והדהוד תקשורתי מכוון – הם
מצליחים לעיתים להשליט את הנרטיב. לקריאת המאמר המלא - בקובץ המצורף