top of page

ערב יום השואה ויהדות סלוניקי





הקדמה

לרוב אני מביאה אליכם פוסטים שהם מידע שמועבר כפי שהוא ומונגש בעברית ללא מילים מקדימות ממני או איזו דעה אישית.


גם הפעם הלכתי לחפש מקורות חיצוניים ולא לכתוב מדם ליבי, שכן תפקידי הוא להעביר אליכם מידע רלוונטי למטרה אליו נרשמתם לקבלת מיילים מלשכת המסחר ישראל יוון.


בער לי לספר על סיפורי גבורה שאני מכירה ממשפחתי האישית, על סבתא שלי שהיתה חלק מחבורות הפרטיזנים בהרי הפיליון, או על דוד שלי שהיה אסיר באושוויץ ושרד לספר ולהיות איש שמח למרות הכל, אך למען חוסר ההטיה הלכתי אל מקור מוסמך כיד ושם בכדי לחפש חומר על יהדות יוון בתקופת השואה.


נחתתי על סיפור הקהילה היהודית בסלוניקי, הקהילה הגדולה ביותר ביוון של המאה הקודמת ובעודי עורכת את הטקסט בכדי להעלות אותו לבלוג, אני מוצאת את עיניי מתמלאות בדמעות. ושוב, למרות שבכל שנה אנו מספרים את סיפור השואה, זה עדיין מעורר נוגע ופורט על נימי הנפש העדינים ביותר.


אני גאה להיות צאצאית ליהדות יוון, אני מרכינה ראש לזכרם של נספי השואה באשר הם ולשורדיה ככל שנשארו.


שלכם,

דנה ר. שביט



צילום: יאיר חקלאי - המצלמה שלי מתוך ויקיפדיה

מתוך מצגת יד ושם - למצגת


פתיחה

יהודים ישבו בסלוניקי מאז המאה השלישית לספירה, במשך השנים היגרו אליה יהודים מארצות רבות. היהודים שהגיעו אליה מספרד בעקבות הגירוש 1492 הפכו אותה למוקד יהודי ולאחת מהגדולות ב"ערי ישראל" במאות ה16 עד ה18 .מרבית יהודי סלוניקי דיברו לדינו (יהודית-ספרדית).

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת סלוניקי כ-55,200 יהודים, שהיוו שני שלישים מכלל יהודי יוון. את השואה שרדו 1950 יהודים, כארבעה אחוזים מיהודי סלוניקי.


חינוך יהודי בסלוניקי

בסלוניקי היו מגוון בתי ספר יהודיים ששירתו את אלפי הילדים וברובם שפת ההוראה היתה לדינו. "לפני השריפה של שנת 1917 היה מוסד "תלמוד-תורה" גדול, שראשיתו בשנות המאה ה-16 . במוסד זה למדו כ1500 תלמידים. אחרי השריפה פעלו שני מוסדות כאלה, אולם קטנים יותר, בהם למדו 500 תלמידים. בשנת 1873 הקימה בסלוניקי "אליאנס" שורת בתי ספר לבנים ולבנות. היו בתי ספר למתחילים [יסודיים] גני ילדים, בית ספר מקצועי לבנות, סה"כ 7 בתי ספר ובהם 4000 ילד וילדה. במוסדות אלו עבדו 71 מורים נוצריים ו-52 יהודים. ללימודי דת ולשון עברית הוקדשו 4 שעות ליום. היו גם 2 בתי ספר ממשלתיים, ו-2 בתי ספר פרטיים

מתוך: אלפונס לוי, ארכיון יד ושם 237/3.TR


עיתונות יהודית בסלוניקי

תרבות עשירה ומשגשגת התפתחה בסלוניקי בתחום הכתיבה הספרותית והעיתונאית. בעיר יצאו לאור עיתונים רבים, ספרי שירה, זמר ומחזות. רוב היצירות נכתבו בלדינו אך גם בצרפתית ובעברית. בשלהי המאה ה19 ובמחצית הראשונה של המאה ה20, 35 מתוך 70 עיתונים מקומיים הופיעו בלדינו.


מטבח מקומי

המטבח היהודי-סלוניקאי נשען על מסורות יהדות ספרד ומסורות יווניות מקומיות ומאופיין במאכלים כמו בורקיטס (למשל מרדחנאס - חצילים), פסטליטוס חואבוס חמינדוס (ביצי חמין), פיג'ונס (תבשיל שעועית ובשר), דגים וקינוחים כגון טופישטי (עוגת סולת ואגוזים) דומאלוס (סופגניות מתוקות או מלוחות).


חיי דת ומסורת

במאות ה-16-18 הפכה סלוניקי לאחת מהגדולות ב"ערי ישראל" ברבות השנים הפכה העיר למרכז רוחני ופעלו בה רבנים וחכמים בעשרות בתי כנסת השייכים למגוון הזרמים הדתיים שאפיינו את תושבי העיר. ערב הכיבוש הגרמני נמנו בעיר עשרים רבנים, ארבע ישיבות, ארבעה סופרי סת"מ ועשרה קצבים. כולם פעלו בשירות הקהילה. בין הרבנים הנודעים, הרב רפאל חיים חביב


תעסוקה וכלכלה בקרב יהודי העיר

סלוניקי הייתה בעלת מעמד כלכלי-מסחרי חשוב ביוון. מעמדה החל להתערער בראשית המאה ה-20 ,אך המהלומה הקשה ביותר שניחתה על יהודי סלוניקי הייתה השריפה הגדולה של שנת 1917 שהחריבה את כל רובעי המסחר ואת רוב בתי העיר. בואם של אלפי פליטים יווניים לעיר הגביר את התחרות הכלכלית בין יהודים לנוצרים, ובשנת 1922 ,עם השתלטות התושבים היוונים הנוצרים על חיי המסחר, המלאכה, הבנקאות והשירותים הציבוריים, עברה ההגמוניה הכלכלית של העיר מהיהודים ליוונים. לאחר הכיבוש הגרמני, החרימו השלטונות את הרכוש היהודי (אריזציה) עד לנישולם של היהודים מחיי הכלכלה בעיר.


ה"שבת השחורה"

בין האירועים שהותירו רושם בל-יימחה בזיכרונם של יהודי סלוניקי, היתה "השבת השחורה". בעקבות צו שהורה על גיוס לעבודה של כל היהודים בני 18 עד 45 בעיר, התייצבו ביום שבת ה-11 ביולי 1942 בכיכר החירות Eleftheria Plateia שבסלוניקי כ9000 יהודים. הם אולצו לעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת וסבלו מהתעללות של הגרמנים. לאחר ארבעה ימי רישום, כ2000 מהם גויסו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ועוד. כ-250 נספו בשל התזונה הלקויה והעבודה המפרכת בשלושת החודשים הבאים. הקהילה היהודית אולצה לפדות את הגברים הצעירים ובכך למכור את בית הקברות העתיק שנוסד 500 שנים קודם לכן לעיריית סלוניקי.


יהודי סלוניקי תחת הכיבוש הגרמני

בעקבות כניסת הצבא הגרמני לסלוניקי ב-9 באפריל 1941 נאסרו חברי ועד הקהילה ונכבדים נוספים. הקהילה היתה נתונה להשגחת הגסטפו וחויבה לשאת בהוצאות האחזקה והכלכלה של אנשיו. הארגונים היהודיים ובתי הספר של הקהילה נסגרו ושמות רחובות יהודים הוחלפו לשמות יווניים. בסלוניקי כמו במקומות אחרים, שדדו הגרמנים את רכוש היהודים לפני הגירוש ואחריו. בעקבות החרמת הבתים, הסחורות והתבואות בעיר נוצר מחסור חמור במזון. הרעב גרם להתפשטות מחלות מידבקות. ועד הקהילה היהודית ניסה לסייע לרעבים באמצעות הקמת מטבחים לנזקקים. התושבים היהודים חוייבו לשאת עליהם תלאי צהוב ותעודות זהות מיוחדות.


גירושים והשמדה

על פי רישומי הגרמנים, בין ה-20 במרץ ל-18 באוגוסט 1943 יצאו מסלוניקי לאושוויץ 19 משלוחים ובהם 48,533 יהודים. עם זאת ידוע שחלק מן הטרנספורטים הגיעו למחנות אחרים וביניהם טרבלינקה. מיעוט מקרב המגורשים עברו את הסלקציה הראשונית עם הגעתם למחנה 11,200 שהם 4200 נשים ו7000 גברים


היהודים היוונים באושוויץ

גורלם של יהודי סלוניקי באושוויץ היה ייחודי מכמה סיבות: בניגוד למרבית המגורשים היהודים לאושוויץ, שהגיעו מארצות מזרח, מרכז ומערב אירופה, יהודי סלוניקי לא היו מורגלים לתנאי האקלים הקיצוניים ששררו בפולין. כמו כן, קשיי התקשורת במחנה היו חמורים מכיוון שהשפות המקובלות בקרב יהודי סלוניקי היו לדינו, יוונית וצרפתית ולא גרמנית, יידיש ופולנית שהיו השפות הנפוצות באושוויץ. סיבות אלה הקשו על הסתגלותם של היהודים הסלוניקאים שנקלטו במחנה כאסירים, שמרביתם איבדו את בני משפחתם עם הגעתם לאושוויץ


מבחינת הגרמנים, יהודי סלוניקי נחשבו לכוח עבודה גדול וחשוב במחנה. הפרופיל התעסוקתי הרחב של יהודי סלוניקי לפני המלחמה סייע להם להשתלב במגוון עבודות שכפו עליהם הגרמנים, חריצותם ויכולותיהם הפיסיות נודעו בקרב הגרמנים והאסירים והם הפכו לקבוצה מלוכדת בין האסירים.


יהודי סלוניקי לאחר השואה

לאחר סיום המלחמה ב-1945 נמנו בסלוניקי כ2000 יהודים בלבד מתוך כ10,000 מיהודי יוון ששרדו את השואה. הניצולים המעטים מקהילה מפוארת זו, שבו לסלוניקי בתקווה לאתר בני משפחה, קרובים וחברים, שמא שרדו גם הם. מרבית הניצולים לא זכו לגלות שקרוביהם נותרו בחיים ובשלב זה שקעה בהם ההכרה הקשה שהם נותרו, ניצולים בודדים ממשפחתם ומקהילתם, היה זה שלב נוסף באבל שלאחר השואה. היו ניצולים שנאבקו להשיב לעצמם משהו מן הרכוש המשפחתי ולשקם את חייהם בסלוניקי, אך רובם בחרו להתחיל את חייהם מחדש בישראל, בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. כמו ניצולי שואה מארצות אחרות, שורדי קהילת סלוניקי התאמצו לאסוף את שברי חייהם ולבנות חיים חדשים ולהקים משפחות. הניצולים שעלו ארצה לקחו חלק פעיל בבנייתה של הארץ והחברה הישראלית.









Commentaires


bottom of page